על דרך הכתיבה

וַאֲשֶׁר לַזּוּגוֹת הַיּוֹשְׁבִים בַּטּוּרִים הַלָּלוּ — אֵין הֵם בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ. לֹא מִקְרִים אֲמִתִּיִּים אֲנִי כּוֹתֵב כָּאן, וְלֹא תִּיקִים שֶׁנִּפְתְּחוּ, וְלֹא אֲנָשִׁים שֶׁיָּשְׁבוּ מוּלִי בַּכִּסֵּא הַזֶּה. פירות הַלֵּב הֵם, שֶׁעָלוּ בִּי בִּשְׁעַת עֶרֶב מִכָּל מָה שֶׁרָאִיתִי וּמִכָּל מָה שֶׁשָּׁמַעְתִּי בַּשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ עָלַי, וְנִתְעַרְבְּבוּ זֶה בָּזֶה עַד שֶׁאֵין לוֹמַר עַל אֶחָד מֵהֶם הֲרֵי זֶה פְּלוֹנִי.

שֶׁכֵּן זוֹ דַּרְכִּי, וְאֵין לִי דֶּרֶךְ אַחֶרֶת: מָה שֶׁנִּשְׁאַר בַּחֶדֶר נִשְׁאָר בְּחַדְרֵי לִבִּי, וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם.

וְאַל יְהֵא הַסּוֹד קַל בְּעֵינֶיךָ, שֶׁאֵין הוּא רַק גָּדֵר שֶׁל אִסּוּר. הַסּוֹד הוּא הַקַּרְקַע שֶׁהַחֶדֶר שֶׁלָּנוּ עוֹמֵד עָלֶיהָ. שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִיד אֶת שִׁרְיוֹנוֹ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁשּׁוּם מִלָּה לֹא תֵּצֵא מִמֶּנּוּ, וְאֵין לֵב נִפְתָּח אֶלָּא בִּפְנֵי מַנְעוּל. וְכָל הַיּוֹשְׁבִים מוּלִי — אֶת הַיָּקָר מִכָּל הֵם מַפְקִידִים בְּיָדִי, אֶת הַפָּנִים שֶׁאֵין לָהֶם עֵדִים, וּבִזְכוּת הַסּוֹד בִּלְבַד הֵם מְעִזִּים לְהַרְאוֹתָן. נִמְצָא שֶׁהַסּוֹד אֵינֶנּוּ מָה שֶׁמַּסְתִּיר אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ; הוּא מָה שֶׁמְּאַפְשֵׁר אוֹתָהּ. הוּא הַמָּקוֹם שֶׁלָּנוּ, שֶׁלִּי וְשֶׁלָּהֶם, מָקוֹם שֶׁאֵין שְׁלִישִׁי בּוֹ.

וְעוֹד לָמַדְתִּי בִּרְבוֹת הַשָּׁנִים: מְקוֹם הַסּוֹד הוּא מְקוֹם הַיְצִירָה. שֶׁכָּל מָה שֶׁנֶּחְתַּם וְאֵינוֹ נִמְסָר — אֵינוֹ מֵת שָׁם, אֶלָּא שׁוֹקֵעַ וְנַעֲשֶׂה חֹמֶר, כִּזְרָעִים בְּמַרְתֵּף חָשׁוּךְ. וּמִן הַחֹמֶר הַהוּא, וְלֹא מִן הַמַּעֲשִׂים עַצְמָם, עוֹלִים אַחַר כָּךְ אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא הָיוּ מֵעוֹלָם, וְיוֹשְׁבִים בַּכִּסֵּא, וּמְדַבְּרִים בְּקוֹלָם שֶׁלָּהֶם.

וּמִי שֶׁיִּקְרָא וְיֹאמַר בְּלִבּוֹ הִנֵּה זֶה אֲנִי — אֵין הוּא טוֹעֶה, וְאַף אֵינוֹ צוֹדֵק. שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר בּוֹ, אֶלָּא בְּאוֹתוֹ דָּבָר עַצְמוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא בּוֹ וְרַבִּים כְּמוֹתוֹ נוֹשְׂאִים. וְאִלּוּ כָּתַבְתִּי מִקְרִים אֲמִתִּיִּים, הָיִיתִי מֵפֵר אֵמוּן שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁנָּתְנוּ בִּי אֶת שֶׁלָּהֶם. וְאֵינִי מֵפֵר. וּלְפִיכָךְ אֲנִי בּוֹדֶה — וּלְפִיכָךְ, דּוֹמֵנִי, יוֹצֵא הַדָּבָר אֲמִתִּי יוֹתֵר.